בין חרבות ללבבות: יחסים הומוסקסואלים מהעולם העתיק ועד למאה ה־21

הקדמה:

לפני כשבוע, קיבלתי ספר מתנה "המגשים", זהו ספרו הראשון של יפתח גד פרמן, קרוב משפחה, שהתארח אצלי בארוחת חג שבועות. "המגשים" - הוא סיפורו של אורי, גבר הומוסקסואל שבגיל מתקדם נרעד עולמו, והוא מחליט לעזוב הכל מאחוריו, בעקבות זאת הוא לוקח את הקורא אל מסע אישי ומחשבתי, מסע זה מוביל את הגיבור להיכרות עם דמויות מגוונות ועם נפש האדם".

סיימתי לקרוא את הספר,  הספר פתח בפני צוהר לעולם שכמעט לא הכרתי, יחסים הומו-אירוטיים.  נכון, יפתח לא חוסך מהקוראים תיאורים גרפיים של יחסי מין נועזים – כאלה שיכונו אולי "פרובוקטיביים" – אבל לא זה העיקר. העוצמה של הספר נמצאת דווקא בעדינות, בהומור ובחמלה שבהן נרקמות הדמויות.  כולן יחד יוצרות פיסת חיים – מיקרוקוסמוס של דמויות מרתקות, צבעוניות, כואבות, מצחיקות, ובעיקר – אנושיות מאוד. 

 ואני נותרתי עם השאלה הפילוסופית:

מי מחליט מהו ראוי ומהו פסול? מה מוסרי – ומה נחשב "סטייה"?

האם זו הדת? החברה? התרבות? אולי החוק?ואולי – זה אנחנו עצמנו, הקול הפנימי שמבקש אמת אחרת?

ואולי, בעצם, כל הגורמים האלה יחד יוצרים את הפער. את הסתירה. את תחושת הבלבול.

כי בדיוק במקום שבו ערכים מתנגשים – שם נולדת אי־הקבלה.

וכמו שקורה לי שוב ושוב – כששאלה כזו מהדהדת בי, אני מביטה לאחור. חוזרת בזמן, נודדת לתקופות אחרות ולתרבויות שנשכחו. כי העבר, בעיניי, איננו רק זיכרון –הוא גם מראה, לפעמים אכזרית ולפעמים מרפאה, שמזמינה אותנו להתבונן מחדש במי שאנחנו היום.

שודו, פדראסטיה, ורומא מאוהבת – על גבריות, חניכה וקשרים חורגים מגדרים

בעולם שבו הזמן פורם ומשחזר רעיונות, יש תופעות שלא נולדו עם המאה ה־21 אלא התהלכו בינינו כבר אלפי שנים, בגלוי או במסתרים. יחסים הומוסקסואלים — של תשוקה, אהבה, חניכה או ברית — הם לא המצאה מודרנית, אלא צל ששזור בבד ההיסטוריה האנושית. מה שהשתנה הוא לא עצם הקיום, אלא המבט. לפני שהיו הגדרות כמו "הומוסקסואל", "בי", "קויר", או "גבר נשי", היו פשוט קשרים — בין גברים. קשרים שבין גוף לרוח, בין לוחם לנער, בין חונך למתלמד. קשרים שבתרבויות רבות לא נראו כ"חריגים", אלא כחלק מהסדר הטבעי, מהחינוך, ולעיתים – מהאהבה.

🏯 יפן הפיאודלית, שוּדוֹ (衆道)  ("הדרך של הגברים"):

בתקופת אדו (1603–1868), יחסים אינטימיים בין גברים – במיוחד בין סמוראים מבוגרים לנערים צעירים בני 12–18, שנקראו וואקאשוּ (若衆) – לא נחשבו לחריגים, אלא לחלק מהנורמה התרבותית. קשרים אלו שילבו לעיתים קרובות חניכה אישית, חינוך רוחני והכוונה מוסרית – אך גם רגש, אהבה ואף מימד מיני. היו אלה יחסים תחומים היטב בזמן: כשהנער הגיע לבגרות (סביב גיל 18), הקשר היה אמור להסתיים, והוא עצמו יועד להפוך ללוחם ולמאהב במודל דומה.

שודו נתפס כדרך לחנך לאידיאלים של שליטה עצמית, נאמנות, הקרבה ורגש – ערכים שהיו לב ליבו של קוד הבושידו ("דרך הלוחם") קשר כזה לא נחשב לסתירה לנישואין לאישה, והתקיים לעיתים במקביל, מבלי לעורר קונפליקט מוסרי. 

כתבים כמו "האגאקורה" של הסמוראי הנזיר יאמאמוטו טסונטומו, מפרטים את האתיקה והאסתטיקה של קשרי השודו, ומפארים את התרומה החינוכית והרוחנית שבהם – יושר, נאמנות, אידיאליזציה של היופי הגברי. במחזות על חיי סמוראים, מופיעים לעיתים קונפליקטים בין הנאמנות למאהב לבין החובה כלפי הדאימיו (שליט המחוז שאותו שירת הסמוראי) . הבחירה ביניהם לא תמיד הייתה פשוטה. אלא שעם חדירת הרעיונות המערביים ביפן של תקופת מייג’י (1868–1912), ובעיקר ההשפעה המוסרית של הנצרות, החלה הדחקה של מסורת השודו. במאה ה-20 כבר הפכה לנושא מושתק, לעיתים אף מוקצה, בתרבות היפנית – זיכרון שירד למחתרת.

המקרה היפני איננו ייחודי. אהבה בין גברים התקיימה באופן לגיטימי גם בתרבויות אחרות – ובמיוחד בחברות שהאידאלים שלהן הדגישו אומץ, נאמנות ויופי גברי:

🏛️ יוון העתיקה – פַּאִידֶרַסְטְיָה

כמו בשודו, גם ביוון הקלאסית התקיים קשר חינוכי-אירוטי בין גבר בוגר (ארסטֵס)  לנער בגיל ההתבגרות  (ארומנוס)  גם שם, הערך המרכזי היה החינוך והחניכה, אך לרוב גם בעל מרכיב מיני. אך בניגוד להבניית זהות מינית כפי שאנו מכירים כיום, הדגש היה על תפקידים – מי פועל ומי מופעל, מי מלמד ומי לומד. מין לא הגדיר את ה"מי אתה", אלא את מקומך בהיררכיה החברתית. בספרטה, באתונה, ואפילו באולמות הפילוסופיה, נרקמו קשרים שנחשבו לא פחות נעלים מהקשרים ההטרוסקסואלים.

אפלטון  ייחס לאהבה זו מימד נשגב – דרך להתעלות הרוח שער לחוכמה. וכך הוא רושם

"כי אין דבר נאה כל כך, שאין אהבה אליו. וכל אהבה אמתית איננה משתוקקת אל הגוף, אלא אל הנשמה" —

אפלטון, "המשתה"

וברומא?

אהבה בין גברים הייתה מותרת, כל עוד שמרו על ה"כללים": גבר רומי בן חורין לא אמור היה להיות "מושא תשוקה" אלא זה שכובש. גם הקיסרים – כמו אדריאנוס שהתאבל בגלוי על מותו של אנטינואוס, אהובו הצעיר – היו חלק ממסורת של גבריות שלא פחדה לגעת בגבר אחר, לא בגוף ולא ברגש.

🐉 סין הקיסרית – "שרביט החורף"

בסין המסורתית תועדו יחסים בין קיסרים לפקידים או רקדנים צעירים, וכונו בשם מטאפורי:

“לאחוז את שרביט החורף” – סמל לאהבה בין גברים.במהלך שושלת האן, האהבה הזו שורבבה אפילו לפוליטיקה ולספרות.

🌴 העולם האסלאמי הקלאסי- "ע'ילמאן" (Ghilman)

ע'ילמאן (غِلْمَان), ביחיד: ע’ולאם (عُلام), היו נערים צעירים, בדרך כלל ממוצא זר או נוכרי, ששירתו בארמונות הח'ליפים ובבתי העשירים באימפריות האסלאמיות — בעיקר תחת בית עבאס, הטורקים הסלג'וקים והאימפריה העות'מאנית.

הע'ילמאן לא היו בני חורין, אלא גויסו או נקנו כעבדים, לעיתים מהקווקז, סרי לנקה, הבלקן ומרכז אסיה, ונכנסו למערכת היררכית כשומרים לוחמים (כגון שומרי ראש), משרתים בחצר המלוכה, נגנים, משוררים או בדרנים — ולעיתים אף היו מושאי תשוקה בארמון. הם חונכו להיות נאמנים לחלוטין לאדונם, גם מבחינה גופנית.

בשירה הערבית-פרסית הקלאסית, במיוחד בתקופה העבאסית, תיאורים של נערים יפהפיים, בעלי עור בהיר, לחיים סמוקות ושיער מתולתל — הפכו למוטיב חוזר:

"הוא לא בת, לא בן — אלא סוד שמימי של יופי."— מתוך שירה סופית של אל-חארירי

ברבים מהמקרים, שירה זו הייתה סופית-מיסטית, כלומר התשוקה לנער סימלה תשוקה לאלוהים, אך פעמים רבות נושאת גם גוון ארוטי ברור, אף אם עטוף ברוחניות.

משוררים כמו אבו נואס כתבו:

"לשפתו של הנער אין גבול — אך מי יוכל לשתוק כשהוא מנשק אותך ושותק?"

למרות האיסור ההלכתי הברור על יחסים חד-מיניים באסלאם האורתודוקסי, התרבות הגבוהה בעולם המוסלמי כללה מימד של משיכה בין גברים, במיוחד כלפי נערים. התחום האמנותי והרוחני איפשר ביטוי לתשוקות שדחק החוק הדתי לשוליים.

הע'ילמאן הפכו לדימוי מורכב וטעון: גם עבדים וגם מושיעים; גם סמל לתשוקה, וגם שליחים אלוהיים.

💔 בנימה ביקורתית: בין אהבה לניצול - מה באמת קרה שם?

הסיפור של הסמוראים והאהבה בין גברים מאיר נקודת מבט אחרת על גבריות, אינטימיות וכוח. הוא מזכיר שיחסים בין גברים בתקופות מסוימות לא נתפסו כאיום או טאבּוּ, אלא כקרקע פורייה לצמיחה מוסרית ורוחנית.

אבל השאלה הגדולה שנשארת תלויה באויר:

• האם אלו היו קשרים של תשוקה הדדית — או יחסי כוח וניצול מחופשים?

• האם הנער רצה – או חונך להיכנע?

• האם גבר מבוגר יכול להוביל נער מבלי לכבוש את רצונו?

• ואיך נדע להבחין — כשאנחנו מביטים על העבר דרך עיניו של ההווה?

כי בתוך כל אחד מהקשרים האלה מסתתר מתח: בין הדדי להיררכי, בין רצון אישי לציפייה חברתית, בין הנחיה לניצול. לא תמיד קל להכריע. אבל מה שברור הוא, שהזהויות שידענו אז — והקשרים שנרקמו בתוכן — שונות מאוד מהמונחים שבהם אנו ממיינים, מקטלגים, ולעיתים — שופטים — זהויות כיום.