היכן ישנם עוד מנהיגים כמו המנהיג ההוא? - וינסטון צ'רצ'יל
ציטוט:
"האימפריות של העתיד הן אימפריות של התודעה"
וינסטון צ'רצ'יל
הקדמה: וינסטון צ'רצ'יל - המצפן המוסרי של אומה לוחמת
באחד מסופי השבוע האחרונים נשאבתי לסדרה תיעודית בנטפליקס – "צ'רצ'יל במלחמה". הסדרה עוקבת אחר תפקידו המרכזי של וינסטון צ'רצ'יל במלחמת העולם השנייה, ומציגה את הרגעים שעיצבו אותו כמנהיג בלתי רגיל לתקופה בלתי רגילה.
כשסיימתי לצפות, המשכתי מיד אל סרט תיעודי נוסף – "בריטניה והבליץ".
אחרי הבינג' הזה, לא יכולתי שלא לעצור ולחשוב: כמה חבל שבעולם המודרני והחופשי של היום, אין דמות מנהיגותית שמעוררת הערצה והשראה כפי שצ'רצ'יל עורר אז. מישהו שמסוגל להביט במציאות בעיניים חדות וצלולות, לפעול בנחישות, באומץ, וללא התנצלות – מול גזענות, טרור ואנטישמיות.
מנהיגי המערב של שנת 2025, איבדו את המצפן המוסרי. הם מהססים, מגמגמים, מדברים על "שני צדדים" גם כשברור לחלוטין מיהו הקורבן ומיהו התוקף, מיהו הטוב ומיהו הרע, באיזה צד החושך ובאיזה צד האור.
אירופה שוב מוצפת בגלי אנטישמיות, הפעם בלבוש חדש, מתוחכם פחות אך מסוכן לא פחות. כמו אז, גם היום, יש טרור שמאיים לכבוש אותה לא בטנקים, אלא בפחד, בשתיקה, באובדן הזהות.
אבל הפעם אין צ'רצ'יל. אין מי שיקום ויגיד — עד כאן.
האיש שראה את הלהבות לפני שהעשן עלה
בתחילת שנות ה־30, כשאירופה העדיפה לעצום עיניים מול הסכנה הגוברת בגרמניה, וינסטון צ'רצ'יל כבר זיהה את התבערה הקרבה. ב-1932, בעת ביקור במינכן יחד עם בנו רנדולף, התארח במלון בו נהג היטלר לבקר מדי ערב. הוצע לו להיפגש עם הפיהרר לעתיד, וכשנשאל על מה ירצה לדבר, השיב בפשטות: על יחסו של היטלר ליהודים. הפגישה בוטלה מיד, והיטלר אף חדל מלהופיע במלון.
לא חלף זמן רב, וצ'רצ'יל כבר עמד בפרלמנט כשהוא מזהיר: גרמניה שוב מתחמשת, והיא לא מסתירה את כוונותיה. אבל בזמנים בהם הפייסנות נחשבה לחוכמה מדינית, דבריו נשמעו צורמים. קול מטריד ולא נוח. אך הוא לא שתק. הוא המשיך לדרוש חימוש מחודש ותגובה תקיפה.
כשהסכם מינכן נחתם, וראש הממשלה דאז צ'מברלין הבטיח "שלום בדורנו", צ'רצ'יל כבר ידע: זו אשליה. וכך אמר
"בריטניה יכולה הייתה לבחור בין חרפה למלחמה — היא בחרה בחרפה, ותזכה במלחמה".
הפלישה הגרמנית לפולין קרעה את המסכה. הספקנים נאלצו להודות: האיש שעמד לבדו מול הרוח, צדק.
במאי 1940, כשבריטניה ניצבה מול התהום, נקרא צ'רצ'יל בן ה־66 לעמוד בראש הממשלה. הוא הרכיב ממשלת אחדות לאומית ונשא את נאומו הראשון בפרלמנט "דם יזע ודמעות" — נאום שייכנס לדפי ההיסטוריה:
"לא אוכל להציע אלא דם, עמל, דמעות ויזע... ניצב בפנינו מבחן מהסוג הקשה ביותר... אתם שואלים, מהי מדיניותנו? אשיב לכם: להילחם בים, ביבשה ובאוויר, בכל כוחנו... לצאת לקרב נגד עריצות מפלצתית... אתם שואלים, מהי מטרתנו? אני יכול לענות במילה אחת: ניצחון; ניצחון בכל מחיר... שכן ללא ניצחון, אין הישרדות".
תשעה ימים לאחר מכן, נשא את נאום "היו אנשי חיל", בו שלף מן העבר מילות עידוד עת יקות לרגע של קיום לאומי:
"התחמשו והיו אנשי חיל... טוב לנו לאבד במלחמה מאשר להביט בזעם של אומתנו ומזבחנו".
כך הפך למנהיג הבלתי מעורער של בריטניה בשעתה הקשה ביותר. לאחר נפילת צרפת, נותרה הממלכה לבדה מול הנאצים. אך במקום ייאוש, צ'רצ'יל הקרין עוז רוח, נחישות ואמונה. ואז, כשהסתיים מבצע דינמו והחיילים חזרו מדנקרק, עודד צ'רצ'יל את רוחם של החיילים בנאומו המפורסם "נילחם בחופים":
"אם גם חלקים גדולים של אירופה... ייפלו תחת שלטון הגסטפו... אנחנו לא נירתע ולא נכזיב. נמשיך עד הסוף. נילחם בצרפת, בים ובאוקיינוס, באוויר; נגן על האי שלנו, ויהיה המחיר אשר יהיה. נילחם בחופים, בנקודות הנחיתה, בשדות וברחובות, בגבעות — לעולם לא ניכנע".
לאחר נפילת צרפת קרא לעם הבריטי בנאום "היתה זו שעתם היפה" בפרלמנט ביום ה 18 ביוני 1940:
"לכן, הבה נצא למלא את חובותינו, ונפעל כך, שאם האימפריה הבריטית, וחבר העמים שלה, יישארו עוד אלף שנים, עדיין יאמרו האנשים 'הייתה זו שעתם היפה ביותר'."
הבליץ: הקרב על רוח האומה
כשהגרמנים ניסו לשבור את רוח בריטניה, הם פתחו במתקפה חסרת רחמים שנודעה כ"הבליץ" THE BLITZ— הפצצות כבידות שנמשכו מלונדון לערים נוספות, מה-7 בספטמבר 1940 ועד מאי 1941. הבליץ גבה את חייהם של 43,000 אזרחים והחריב למעלה ממיליון בתים. ובמרכז כל הסערה הזו עמד וינסטון צ'רצ'יל, נחוש ובלתי מתפשר, במילים חכמות ובלב של ברזל, הצליח להפוך את הכאב ללאומיות, את הייאוש לתקווה
על הטייסים הצעירים שהקריבו את חייהם כדי להגן על האומה אמר ב-20 באוגוסט 1940:
"מעולם בהיסטוריה האנושית לא חבו רבים כל כך, הרבה כל כך, למעטים כל כך"
בניגוד להיטלר, שמעולם לא ביקר באתרי ההפצצות גם כאשר היה עמו חשוף, בשלבים מאוחרים של המלחמה, למתקפת הפצצות שהחריבה את ערי גרמניה, הקפיד צ'רצ'יל להיראות מעת לעת כשהוא סוקר את השכונות שהופצצו.
"הבליץ" מכה שנית
ב 7 לאוקטובר 2023 ראינו את ההיסטוריה מכה שוב, לא "בבליץ" על בריטניה אלא "בבליץ" על הקיבוצים והישובים של עוטף עזה, על יישובי הצפון, ועל ערי המדינה כולה – השמיים שוב נפלו. באותה פתאומיות, באותה אכזריות בלתי נתפסת.
ההיסטוריה לא חזרה באותו האופן – אבל היא בהחלט לובשה צורה מוכרת.
הפעם זה לא רק אויב מדינתי עם מדים, האויב השתנה: זה טרור, עם סכינים, קלצ'ניקובים, וטירוף בעיניים, של מלחמת דת ושנאת יהודים. הוא לא מגיע רק עם טילים, אלא עם טרור מדויק ודקירות תודעתיות ברשתות החברתיות, צונאמי של שקרים, ופרשנות מעוותת של המציאות והעובדות.
הפתעה. אימה. אש. דם. אזרחים שמשלמים את המחיר הראשון והכבד מכולם.
העולם צפה, נחרד — ואז שוב שכח,
ושוב – העולם מהסס.
שוב – המערב מדבר על "שני צדדים".
שוב – האור מתעמעם לו בערפל מוסרי.
לסיכום: בין מוסר לפוליטיקה - מי ינצח?
צ'רצ'יל לא היה מושלם, רחוק מזה. אבל הוא ידע לזהות את הרגע שבו צריך לבחור: טוב או רע. חירות או שיעבוד. אור או חושך. צ'רצ'יל היה מוכן לשלם את המחיר – גם הפוליטי, גם האנושי – כדי להציב גבול ברור בין טוב לרע. כי הוא ידע: בלי הגבול הזה, אין תרבות. אין מוסר. אין עתיד- אין מנהיגות של העולם החופשי !!!
והיום – באירופה, באו"ם, אפילו כאן אצלנו – הגבולות מיטשטשים. בשם הנאורות, הפוליטיקה, הדיפלומטיה תאוות הכסף והכח – שותקים מול רשע. העם היהודי שוב נבחן – הפעם בעידן מצלמות ותגובות פייסבוק – ואין מי שיקום ויגיד: עד כאן.
שאלה למחשבה?
מה אתם חושבים: בתקופה שבה מגיפת האנטישמיות מתפשטת בכל העולם כולו,
האם יש סיכוי שימצא המנהיג שיאחז בהגה, שיאמר את האמת, ויילחם לא רק על ארצו — אלא על עצם הרעיון של טוב מול רע?