שהחדשות היו חדשות - "מהדורת מבט לחדשות": גירסת 1968 מול 2025
ציטוט:
"העובדות הן קדושות, אך הפרשנות — חופשית"
"Comment is free, but facts are sacred"
המשפט הזה מיוחס לעורך הידוע של ה־Manchester Guardian (שהפך מאז ל‑The Guardian),
סר C. P. Scott, ונכתב במאמר מערכת מיוחד שפורסם ב־5 במאי 1921, לרגל חגיגות היובל הראשון לעיתון
📺 הקדמה: פעם היו חדשות. היום יש פרשנות
ביוני האחרון מלאו לי 54 שנים, וכמו רבים בגילי, אני זוכרת איך נראו חדשות כשהיינו ילדים - זה היה סיפור אחר לגמרי:
ערוץ אחד בלבד. תאגיד שידור ציבורי, "רשות השידור", לא מסחרי, שחור־לבן, בלי פרסומות ובלי רייטינג.
שידור אחד ביום, תמיד באותה שעה, מתכנסים כולם סביב הטלוויזיה, ושומעים את קול התקתוק של השעון, שניה אחר שניה, עד שהמחוגים מראים 20:00
ואז בקול תרועה הפתיח של מהדורת מבט לחדשות
ומי היו השדרנים ?
רק שדרנים אחדים, קבועים, באולפן מאופק, מדויקים במילים.
זוכרים את חיים יבין ("מר טלויזיה"), דניאל פאר, דליה מזור, יעקב אחימאיר, שמעון טסלר ורם עברון?
החדשות היו שירות ציבורי. העיתונאים היו משרתי ציבור – לא פרסונות. והמטרה הייתה אחת: למסור מידע מהימן – לא לעצב דעת קהל. להעביר חדשות, בלי סוללות פרשנים, בלי "ניתוחים", בלי ספינים.
אז הם עמדו לבד מול המצלמה, ודיווחו. לא צעקו, לא גידפו, לא התווכחו, לא פרשו.
פשוט סיפרו מה קרה – ונתנו לנו לחשוב לבד.
ואתם יודעים מה, לדעתי זה הספיק !!!
והאמת? בעיני זה עבד מצוין!!!
🎤 והיום? צבאות של פרשנים – וסוללות של נרטיבים
והיום? אולפני החדשות הפכו לזירות קרב של פרשנויות.
אם פעם הסתפקנו בשידור חדשות ובדיווח יבש, היום כל אירוע – בין אם זו הפצצה, מחאה או פגישה סודית – זוכה מיד לשולחן עגול של "מומחים" שמפרשים אותו דרך עדשת האג'נדה של הערוץ אליו הוזמנו.
לכל ערוץ – יש את הפרשן הצבאי, הפרשן הפוליטי, הפרשן לענייני המזרח התיכון, הפרשן המשפטי, הפרשן הכלכלי, בעצם יש פרשן לכל דבר.
ואתם יודעים מה, יש לא רק את הפרשנים אלא גם את כל "הלשעברים": ראשי ממשלה לשעבר, רמטכ"לים לשעבר, בכירי שב"כ לשעבר, ראשי מוסד לשעבר ועוד רשימה ארוכה של "לשעברים" שיושבים באולפנים במטרה למלא 24/7 "זמן שידור" , כשמציאות מוכיחה שוב ושוב, שאף אחד מהם לא באמת יודע מה הולך לקרות, ואף אחד מהם לא באמת מצליח לחזות מה הולך להיות.
כל אחד מהם, מדקלם נרטיב. ואז כבר קשה לדעת:
זו פרשנות? זו אג'נדה?
או פשוט עוד נשק תודעתי , או כפי שנוהגים לכנותה" הנדסת התודעה" במסווה של "חדשות"?
אנחנו לא תמיד יודעים מתי אנחנו מקבלים את הנרטיב ומתי את העובדה.
אנחנו לא תמיד מצליחים להבין מתי המידע נגמר – והספין מתחיל.
🌀 מלחמת הפרשנויות
כך נוצרת מלחמת פרשנויות שבה כל ערוץ יוצר עולם מקביל, עם עובדות משלו, פרשנים משלו, וסיפור משלו.
כך, במקום לקבל תמונה אחת של המציאות –אנחנו מקבלים גרסאות מתחרות שלה.
המציאות עצמה מתפרקת לרסיסים. אנחנו כבר לא עדים למה שקרה – אלא למה שאחרים רוצים שנחשוב שקרה.
רוצים דוגמה? הנה אותה דמות – 4 ערוצים, 4 כותרות שונות:
ומה איתנו הצופים? מה עם הציבור?
בינתיים האדם הפשוט – גולל בין פוסטים, בין תיעודים סותרים, בין דמעות לבין תעמולה. הוא מבולבל, מוצף, עייף. הוא מחפש אמת – ומוצא קולות שצועקים חזק יותר מהיגיון. במקום להבין – הוא בוחר צד. במקום לחשוב – הוא משתף.
ובזמן שהנרטיבים נלחמים, הוא – הקורא, הצופה, האדם – הופך לשדה הקרב עצמו.
📺 לסיכום: אז מה נותר מהחדשות?
מה שהיה פעם דיווח, הפך היום לתחרות פרשנות.
כל אולפן מלא בפרשנים, ולעיתים נדמה שמה שחשוב זה לא האירוע – אלא מה חושבים עליו.
לפני שהעובדות מתייצבות – כבר יש כותרות.
לפני שמבינים – כבר שופטים.
המגיש הפך לפרשן, הפרשן למוביל דעה,
והצופה? שחקן־צד במלחמת תודעה שבה קשה לדעת מה אמיתי.
אם פעם היינו יושבים לצפות בחדשות כדי להבין, היום – אנחנו צריכים להבין את החדשות כדי לדעת אם ובמה להאמין.
😶 ואני?
אני מודה – אני עייפה, מוצפת, מבולבלת.
ובין מהדורות לפושים, בין ניתוחים לאולפנים רועשים –
אני בוחרת לפעמים לברוח: לאיזה סרט "קליל" בנטפליקס.
לפנטז לי על הטיול הבא ליעד שקט ורחוק, מכל ההמולה והמלחמה,
כי בינינו, זה הדבר הכי בריא לעשות.
שאלה למחשבה?
מה אתם מעדיפים?
📡 חדשות כמו פעם – מגיש אחד, ערוץ אחד, דיווח אחד.
או
🌪️ עולם של ערוצים, פרשנויות, נרטיבים – וכל אחד בוחר את זה שמתאים לו?