הגיישה היפנית:
זונה, מארחת או אשת אומנות גבוהה ?

הקדמה:

היא מציירת קווים מדויקים על עיניה, מתעטפת בקימונו משי יוקרתי, ומניחה סיכת שיער בקפידה מאחורי אוזן —

כל פרט מדוד, כל תנועה חיננית. כך מתחילה הערב של גיישה יפנית.

אבל מאחורי היופי, העדינות והמסורת, עולה שאלה טעונה ועתיקה:

מי את באמת - גיישה? האם את אשת תרבות? מארחת? או שמא – זונה במסווה אמנותי?

מיתוס מול מציאות- איך נולד הבלבול

רבים במערב תופסים את הגיישה כמעין קורטיזנה (זונה)  — מישהי שמספקת שירותים אינטימיים תמורת כסף. אבל זוהי תפיסה שגויה לחלוטין, שנולדה מהשפעות תקופת הכיבוש האמריקאי לאחר מלחמת העולם השנייה, אז נשים רבות שהתחזו לגיישות מכרו את גופן לחיילים.

בפועל, פירוש המילה גיישה היא:  "גיי"=אומנות    "שה"=אדם

גיישה היא אשת אומנות: היא מתמחה בנגינה, ריקוד, שירה, אירוח מעודן, שיחה תרבותית ומשחקי חברה מסורתיים.

זוהי אומנות לכל דבר, והדרך להפוך לגיישה רצופה בשנים של הכשרה מחמירה: לימודי מוזיקה, נגינה על שאמיסן (כלי פריטה יפני מסורתי), מחול יפני, קליגרפיה, עמידה מול גברים בכירים – וכל זאת תוך הקפדה על שפה, נימוסים וחוקי יופי נוקשים. 

מעמדה של הגיישה מחייב אותה באורח חיים תובעני, אסור לה להינשא ולהמשיך לעבוד במקביל, כשהברירה העומדת מולה היא בין נישואין לפרישה מן המקצוע. עם פרישתן, פונות הגיישות, בד"כ לעסקי המסעדנות, או להוראת האומנויות בהן התמחות דוגמת זמרה, ריקוד נגינה וכו'.

הדאנה – פטרון או מאהב?

המונח דאנה מתייחס לאיש עשיר ובעל מעמד, שהיה לעיתים מממן את חייה של גיישה מסוימת. מדובר במעין פטרון אישי, שהיה תומך בה כלכלית, לעיתים לכל חייה המקצועיים. מערכת היחסים ביניהם לא בהכרח הייתה מינית – היא הייתה יכולה להיות אפלטונית, תרבותית, ולעיתים גם רומנטית.

היחסים עם דאנה היו מלאי מורכבות: מצד אחד, תמיכה כלכלית שאפשרה לגיישה להשקיע את כל כולה באומנות.

מצד שני, מערכת של תלות, שעלולה להתפרש גם כניצול. הדאנה לא היה "בעלים", אלא פטרון – אבל הגבולות היו, כמו תמיד, דקים.

המיזואגה – טקס שנוי במחלוקת

אחת הסוגיות שמערפלת את הגבול בין אומנות לארוטיקה היא "מיזואגה" — טקס שהיה נהוג בעיקר בקרב מאיקו (גיישות מתלמדות). המיזואגה, שפירושו "שפיכת המים", היה לעיתים טקס שבו המאיקו איבדה את בתוליה לאדם מבוסס, לעיתים בתשלום.

במבט מודרני מדובר בפן בעייתי – ניצול או הקרבה? אך בעיני חלק מהחברה היפנית המסורתית, זה היה חלק מהמסע המקצועי של הגיישה הצעירה, כניסה לעולם המבוגרים בצורה טקסית ו"נשלטת" (כלומר טקס מעבר).

כיום, טקס המיזואגה נעלם, ובאזורים שמרניים כמו גיון שבקיוטו, הוא נחשב ללא מקובל ואף שערורייתי.

ההכשרה של המאיקו מתמקדת באומנות, ולא במיניות.

גיישה או מארחת?

גיישה היא שילוב נדיר של מסורת, עדינות, אינטלקט ואמנות – סמל של תרבות יפנית מעודנת שהולכת ונעלמת. וכפי שכבר הפנמנו – גיישה אינה זונה. אבל כדי להבין אותה לעומק, חשוב להבחין גם בין דמותה לבין דמות אחרת מעולם הלילה היפני: המארחת. שתיהן פועלות בסביבה של בילוי ונוכחות נשית, אך הדרך, המטרה והמשמעות התרבותית שלהן שונות בתכלית.

אז מה באמת מבדיל בין הגיישה לבין המארחת המודרנית?

הגיישה היא דמות מסורתית עמוקה בתרבות היפנית, שנולדה כבר בתקופת אדו (1603–1868). לעומתה, המארחת (Hostess), שפועלת בעיקר ב"Hostess clubs" המודרניים של יפן, היא תופעה עירונית מודרנית. המארחות של ימינו החלו את דרכן בשנות השלושים של המאה העשרים. הן היו ידועות אז בכינוי נערות קפה.

גיישה לומדת במשך שנים באוקאיה (בית הכשרה), שם היא מתאמנת באומנויות המסורתיות. זהו מסלול חיים תובעני ונישתי, שבו ההישג התרבותי-אמנותי קודם לכל. המארחת, לעומת זאת, לא עוברת הכשרה פורמלית באומנויות – אלא לומדת "על הדרך" כיצד לדבר עם לקוחות, להקשיב להם, להבין את מצב הרוח שלהם, לשיר בקריוקי, לשתות איתם ולבנות איתם תחושת קרבה (מדומה) . אין בהכרח צורך בידע מסורתי או אקדמי, אלא ביכולת חברתית גבוהה וכריזמה. תפקידה של המארחת אינו מיני, אלא בידורי- חברתי, והיא ממלאת תפקיד שמזכיר שילוב בין מלווה, שותפה לשיחה, אשת סוד ולעיתים גם פסיכולוגית לא רשמית.

גיישה ניכרת בלבוש קימונו מסורתי מהודק, באיפור לבן עם שפתיים אדומות, ובתסרוקת מוקפדת בעלת משמעות סימבולית. היא נראית כמו יצירת אמנות מהלכת. ההופעה שלה מסמלת את השימור של העבר. מארחת לובשת בגדים אופנתיים מודרניים,  לרוב חשופים יותר. היא מחפשת ליצור רושם זוהר, מושך ונגיש – כחלק מתרבות הצריכה העירונית.

גיישה זוכה לרוב להערכה כ"שומרת סף" של מסורת ואומנות. אף שיש מי שעדיין לא מבין את מקומה, ביפן המודרנית היא נחשבת לדמות תרבותית מכובדת. המארחות, לעומת זאת, זוכות למעמד מעורב – מצד אחד הן רואות בעבודתן דרך לגיטימית להתפרנס ולבנות מעמד כלכלי עצמאי, אך מצד שני החברה נוטה לראות בעבודתן משהו פחות "אצילי" ולעיתים אף מנוכר.

לסיכום: מה ההבדל האמיתי בין גיישה למארחת?

אפשר לומר שגיישה היא סוג של מראה למסורת, ואילו מארחת – מראה לתרבות העירונית המודרנית.

שתיהן עוסקות בנשיות, בנוכחות ובחיבור אנושי – אך מזוויות שונות לחלוטין.

גיישות: עולם הולך ונעלם

סכנת הכחדה מאיימת היום על עולמן של הגיישות. צעירות יפניות רבות החושקות במקצוע האירוח אינן מעוניינות להקדיש את חייהן לאומנויות הכרוכות בוויתור על חיי המשפחה. הן בוחרות במקצוע המארחת, שאינו דורש התמסרות מלאה כחיי הגיישה.

מוסד המארחות שנוא על הגיישות. המארחות "הלא מתוחכמות" הפכו בנות תחרות לגיישות המעודנות והמלומדות וגרמו לבלבול היוצרות בקרב הדיוטות וזרים.

בשל התחרות עם מוסד המארחות וחוסר נכונותן של בנות יפן להקדיש את חייהן למקצוע הגיישה, הופכות הגיישות לקבוצת עילית נכחדת. עבור בילוי מענג בחברתן יש לשלם מחיר גבוה, ולאור המיתון הכלכלי שבו שקועה יפן יותר מזה 2 עשורים, אנשי עסקים יפנים רבים נוטים להעדיף את שירותיה הזולים בהרבה של המארחת ולוותר על הבילוי היוקרתי אצל הגיישה.

לפני כעשור, בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים, פעלו ביפן כ־15 אלף גיישות. מספרן הולך ופוחת, ולא ירחק היום שבו נוכל לראות רק תמונות של גיישות – במדריכי תיירים שפג תוקפם, בציורי העולם הצף, בספרי ההיסטוריה ובאתרי האינטרנט.