אירוטיקת המוות של הסמוראים:
מיתוס, כבוד וצללים בתרבות היפנית

הקדמה: סמוראים, כבוד והתמסרות למוות

הסמוראים – לוחמי יפן הפיאודלית – חיו לפי קוד הבושידו, שהעלה על נס ערכים כמו נאמנות, כבוד עצמי, ושליטה עצמית. אירוטיקת המוות של הסמוראים התבטאה בפיאור ההתאבדות. אחד הביטויים הקיצוניים של קוד זה היה סֶפּוּקוּ  (seppuku) או חָרָקִירִי (harakiri): טקס התאבדות באמצעות חיתוך הבטן, שנחשב לפעולה  מכובדת  יותר  מאשר  לחיות  עם חרפה. אבל ספוקו לא היה רק אקט של סיום. הוא היה מלווה באסתטיקה של טוהר פנימי, שליטה עצמית  עד  לרגע  האחרון, ולעיתים אף נחשב לאקט יפהפה, כמעט חושני. גופם של הסמוראים הולבש לעיתים בלבוש לבן, סימן לטוהר, והם  כתבו  שירי הייקו רגעים לפני מותם. יש שתיארו את ההתמסרות למוות כסוג של אקסטזה – לא מינית במובן הגופני, אלא רוחנית, כמעט  אירוטית – שיא של רגש ושל אמונה בכבוד.

שלבי טקס הספוקו:

שלב 1: ההכנה הרוחנית והנפשית

הסמוראי שנגזר עליו לבצע ספוקו – בין אם מתוך כישלון, פקודת שליט, או בחירה אישית – לא רץ אל מותו. הוא קיבל זמן להיערך. לפעמים – ימים. לפעמים – שעות. בזמן הזה, הוא עסק בהיטהרות פנימית:

• רחצה יסודית – פיזית ורוחנית. טהרה לקראת מוות טהור.

• בחירת לבוש: לרוב גלימת סמוראי לבנה – סמל של טוהר והתחלה חדשה.

• כתיבת שירת מוות – "ג'יסיי נו קוּ", פואמה קצרה, לרוב בהייקו, שנכתבת ברגעים האחרונים של החיים. אמנות טהורה שמבקשת לא רק לפרוש מהעולם – אלא לחתום אותו.

שלב 2: הטקס מתחיל – כניסת ה"קָאִישָקוּנִין"

הטקס נערך בנוכחות קהל נבחר: משרתים, עדים, ולעיתים אדון פיאודלי.

נדרש היה שבטקס הספוקו תיהיה דמות טרגית נוספת, שחקן מפתח בדרמה הקטלנית, ה"קָאִישָקוּנִין"- איש אמון, לרוב חבר קרוב לנשק  או תלמיד נאמן, שהוטלה עליו המשימה הנוראה: לכרות את ראשו של הסמוראי ולהביא לסיום מהיר של הייסורים – אך רק ברגע המדויק שבו הכאב מגיע לשיאו, והכי חשוב שהכבוד נשמר.

הסמוראי מתיישב מול הקהל בישיבה יפנית (סֵייזָה) על מחצלת טטאמי. מימינו מונח הלהב הקצר – וָואקיזָאשִי או טאנטו – עטוף בבד לבן (כדי שלא יחליק מדם או זיעה) . הוא מסביר בקול רגוע מדוע הוא עומד להרוג את עצמו, לוגם כוסית סאקה, ופושט את הבגד העליון.

שלב 3: חיתוך הבטן – רגע האמת

כאן מגיע השלב הדרמטי והטעון מכולם.הסמוראי פותח את חלוקו, חושף את בטנו – שהיא בלב התרבות היפנית סמל לרגש, נפש ואמת. בידיים יציבות, הוא נוטל את הלהב הקצר – ואז במכה חזקה אחת, תוקע את הפגיון החלק השמאלי של בטנו, ומבצע את החיתוך.

החיתוך מתבצע בשני שלבים:

1. משמאל לימין – חיתוך אופקי לרוחב הבטן.

2. למעלה באלכסון – כלפי מעלה לכיוון הסרעפת או הלב (בגרסאות קפדניות יותר).

כשהדם פרץ היה עליו לנטות קדימה, כדי לא ללכלך את סביבתו.

המטרה היא לסמל את הקרבת הנפש. לא למות מיד, אלא לסבול במודעות, כדי להוכיח את עוצמת הרוח.

שלב 4: כריתת הראש – מעשה של חסד אכזרי

בשלב מסוים – תלוי במוסכמות ובמצבו של הסמוראי – הקאישקונין מתקרב, מרים את הקָטָאנָה, ומכה בנקודה אחת, נקייה, מדויקת. על העוזר היה לכרות את הראש בצורה כזו שהוא ישאר תלוי על רצועת עור, וזאת כדי למנוע את הסיטואציה הבלתי אסתטית של ראש מתגלגל על הארץ, סיטואציה שתכתים את כבודו של הנפטר. הראש למעשה נפל לידיו של  העוזר.  משימה  זו הצריכה מיומנות רבה, לזה נדרש אומן, לוחם, אדם שמבין את גבולות המוות, אבל גם את עומקו של הכבוד, ולרוב המשימה הופקדה  בידי לוחם שהתמחה בסיף.

שלב 5: סיום הטקס וקבורה

לאחר הכריתה, הלהב מנוגב, הבגדים מסודרים, והגופה נעטפת בכבוד.לעיתים, הקרובים יקריאו את שירת המוות שכתב, ויניחו את חרבו לידו בקבר – כאילו לומר: "הוא נלחם עד הסוף". הטקס הסתיים. הגוף מת – אך הכבוד נשמר.

אז איך הכל התחיל? האירוע המכונן – לידה בדם

אחד המקרים הראשונים והמתועדים של סֶפּוּקוּ טקסי – פעולה שהפכה לסמל של אומץ, כבוד, ושליטה מוחלטת במוות, היה בשנת 1180 כאשר מינאמוטו נו יורימאסה, לוחם, משורר ואציל יפני, ממשפחת מינאמוטו, ביצע ספוקו.

בזמן מלחמת גֶנְפֵּיי, התחולל  מאבק אכזרי בין שני בתי אצולה: מינאמוטו מול טאירה.

בגיל 74 – כן, לא פחות – יורימאסה הוביל צבא קטן לעבר קיוטו, בניסיון לעצור את כוחות בית טאירה. בקרב אוג'י, חייליו ניגפו. הוא נפצע קשה, וחייליו ברחו.

וכאן מגיע הרגע שמגדיר אותו לדורות:

מינאמוטו נו יורימאסה, ידע שהוא לא יכול לשרוד. הוא גם ידע מה יקרה אם ייפול בשבי – השפלה, ביזיון, אובדן כבוד. אז, במקום לברוח או להתחנן,

הוא בחר את המוות – ובחר אותו בקפידה.

יורימאסה התיישב בישיבת סֵייזָה על שפת הנהר, תחת עץ. הוא פתח את גלימתו, כתב שיר מוות, ואז שלף את הפגיון הקצר.

"ביקשתי להכות באויבי, אך כוחי לא עמד לי.עתה, לא נותר לי –אלא לפנות אל המערב."

(המערב – סמל  למוות  ולעולם  הבא  בבודהיזם)

ואז – ביצע ספוקו. זו לא הייתה רק התאבדות. זו הייתה הצהרה.

המעשה עורר הערצה. מותו של יורימאסה הפך לדימוי מכונן של "מוות ראוי", של פרידה שמעלה את האדם לדרגת אידאל. מאז, לוחמים רבים הלכו בעקבותיו – והספוקו הפך לדרך לגבור על הגורל באצילות.

הוא לא היה רק הראשון שמת כך, הוא היה הראשון שלימד את יפן איך למות באלגנטיות.

הספוקו הופך לממסד: הַאגַאקוּרֵה - קוד הבושידו והמיתולוגיזציה של המוות

בתחילת המאה ה 18, נזיר סמוראי בשם טסונֶטוֹמוּ יאמָאמוטו,"( Yamamoto Tsunetomo) ,

כתב את הַאגַאקוּרֵה (Hagakure – 葉隠),  שפירושו "נסתר בין העלים", הטקסט הזה נחשב לאחת היצירות המזוקקות והעמוקות ביותר של רוח הבּוּשִידוֹ – "דרך הלוחם" שאומצה בתקופת אדו,  כדרך חיים ע"י הסמוראים.

באגַאקוּרֵה הוא רושם כי " דרך הסמוראי היא למות. אם אתה מהסס בין חיים למוות, בחר במוות, זאת אינה משימה קשה. עליך פשוט להחליט ולפעול. כולנו משתוקקים לחיות  ואנחנו מתנהגים בהתאם לכך, אך לחיות בלי להשיג את מטרתינו זו פחדנות".

ספר זה דורש מהסמוראי להיות נכון למות כל רגע, דורש ממנו גם לרחוץ את גופו כל בוקר ולהתגלח, להזליף בושם על שיערו, לגזור את ציפורניו, לשייף אותן, להתלבש בקפידה,  למרק את שריונו, את חרבו ואת כלי הנשק האחרים שלו.

בעולמו של הסמוראי המוות והאסתטיקה היו משולבים.

הסמוראי חונך להתייחס למוות במלחמה או בהתאבדות כסיום יפה של חייו. ההנאה מן הגוף הושגה עי" הריסתו כשהוא עדיין במלוא פריחתו. השאיפה של הלוחם הצעיר היתה למות מות גיבורים. לפני הקרב נהג הסמוראי להתייפות : הוא חפף את ראשו, סירק את שיערו, התאפשר והתבשם, כדי שהאוייב, אם יכרות את ראשו, יתפעל מיופיו.

בתקופת אדו,  הספוקו כבר הפך לטקס רשמי ממש – עם קהל, עדים, ולעיתים אפילו הזמנות. שליטים פיאודליים היו מצווים על סמוראים לבצע ספוקו – לפעמים כעונש "מכובד" במקום עריפה משפילה. והיו סמוראים שביצעו ג’וּנְשִי – התאבדות מרצון בעקבות מות אדונם, כסמל של נאמנות קיצונית. כל הטקס נהיה כמעט כמו מופע תיאטרון מקודש – עם קודים, לבוש, שירה ונוהל מדויק.

אז למה זה נגמר? והאם זה באמת נגמר?

בסוף המאה ה-19, עם הרפורמות של תקופת מֵייג’י, מוסד הסמוראים פורק, יפן המודרנית התגבשה – והספוקו נאסר רשמית. 

אבל הרעיון לא נעלם.

במאה ה-20, במהלך מלחמת העולם השנייה, טייסי ה"קמיקזה" (בעברית: רוח אלוהית), טייסים מתאבדים יפנים שהטיסו את מטוסיהם עמוסי חומר הנפץ ישירות אל ספינות אמריקאיות,  וקצינים יפניים חזרו לרעיון הספוקו – ולפעמים אף ביצעו אותו בעצמם אחרי תבוסות.

הספוקו הפך לסמל – של תרבות לוחם נעלמת, של כאב שמחפש יופי, ושל עוצמה שידעה גם מתי לסגת מהחיים בגאון.

מוות כהצהרה פוליטית ואמנותית

דוגמה מודרנית וכמעט מדויקת לחיבור בין אידאל סמוראי לבין התאבדות עכשווית היא מותו של יוקיו מישימה (1970) – אחד הסופרים הגדולים והפרובוקטיביים של יפן במאה ה-20.

מישימה היה המעריץ הגדול של הספר הגאקורה במאה ה 20. בדברי פרשנות שכתב על הספר ב 1976, שלוש שנים לפני שהוא התאבד בחאראקירי הסביר מישימה: "האינסטינקט האנושי שלנו הוא לשרוד , לכן שאנו ניצבים מול השאלה אם לחיות או למות, באופן טבעי אנחנו בוחרים בחיים. אך אם ברצוננו לחיות יפה ולמות יפה, חשוב שנדע כי ההצמדות לחיים הורסת את היופי הזה. אהבה מחקבלת חיזוק מו המוות. אדם צריך למו למען אהבתו והמוות  מגביר  את המתח והטוהר של אהבה".

מישימה, שלא הסתיר את הערצתו לאסתטיקה הסמוראית, ביצע ספוקו פומבי במטה כוחות ההגנה העצמית של יפן, לאחר נאום שבו קרא להשבת "רוח יפן" המסורתית. מותו היה לא רק פוליטי, אלא גם תיאטרלי, אומנותי, פואטי – תסריט שהוא  עצמו כתב. הוא תיאר את ההתאבדות שלו כ"דרך היחידה לאחד את הגוף והנפש מחדש". מותו יצר הד עצום בחברה היפנית   ולא רק כמחאה פוליטית, אלא גם כפרק נוסף  במורשת התרבותית שמציבה את המוות כמעשה עילאי, סופי, ושלם.

בין תהילה לשתיקה

בתרבות הספרותית והאמנותית של יפן – מתקופת הייאן ועד ימינו – אפשר למצוא את המוות מתואר באור כמעט רומנטי. הדמות של האוהב שמת באהבה נכזבת, של הלוחם שבוחר למות למען האידאל, ושל האמן שבוחר במוות כנקודת שיא של יצירה – חוזרת שוב ושוב. המוות, במקרים אלו, אינו כישלון אלא הישג – סוג של גאולה.

המיתוס של מוות יפה רומנטי, מוות שמציל את כבוד המשפחה, מוות כהשלמה עצמית – עדיין מרחף, כמו צל, מעל  חייהם  של  רבים. ההיסטוריה, הספרות, והקולנוע היפני – כולם חוזרים שוב ושוב לדימוי הזה. לעיתים מתוך הערכה, לעיתים מבלי לשים  לב שהם מנציחים סיפור מסוכן.

התאבדות ביפן של המאה ה-21

יפן היא אחת המדינות המפותחות והמתקדמות עם שיעור התאבדויות מהגבוהים בעולם.

לפי נתוני משרד הבריאות היפני, בשנת 2020 בלבד, נרשמו מעל 21,000 התאבדויות – עם עלייה מדאיגה בקרב צעירים ונשים בעקבות מגפת הקורונה. המדינה השקיעה משאבים אדירים כדי להתמודד עם התופעה – קווי חירום, תכניות תמיכה קהילתיות, וחינוך רגשי – אך עדיין, עבור רבים, המוות נתפס כיציאה "נקייה", "מובנת", לעיתים אף מכובדת.

אחד המקומות המזוהים ביותר עם התופעה הוא יער אאוקיגהארה למרגלות הר פוג’י, שכונה בתקשורת "יער ההתאבדויות". לא מדובר רק במקום פיזי – אלא בסמל תרבותי. מקום שבו אנשים הולכים כדי "למות בשקט", מבלי להטריד, מבלי לבייש, מבלי  לבקש עזרה.

כאן נשאלת השאלה הבלתי-נמנעת: האם אידאליזציה של מוות בתרבות משפיעה על המציאות?

ייתכן. לא מפני שאנשים מחקים סמוראים, אלא כי התרבות לא תמיד מלמדת לבקש עזרה. להפך – היא מעריצה את השקט, את הסבל הבלתי מדובר, את הוויתור האצילי. המוות, גם היום, לעיתים נחשב פתרון "הגיוני" למצוקה, כישלון, או בושה.

הקשר אינו בהכרח ישיר, אך קיים תשתית תרבותית ארוכת שנים שבה מוות אינו תמיד נתפס כטרגדיה בלבד. עבור  חלק  מהאנשים  – במיוחד כאלה שנמצאים בקצוות של ייאוש – הדימוי של מוות יפה, נשגב, מכובד, ואפילו אסתטי, עלול להפוך לרעיון מפתה. המיתולוגיה של מוות יפה – ממשיכה לנשוב בין הדפים, בין הסרטים, בין הלבבות. וייתכן שהיא  גובה מחיר.