בין ארמונות ושברונות:
מה משותף לקיסרית סיסי , והנסיכה דיאנה ?

הקדמה: כשההיסטוריה מהדהדת בלחש – המלכה סיסי והנסיכה דיאנה

היא הייתה נערה צעירה, יפת תואר, שנשא אותה המלך לאישה. היא לא נועדה להיות המלכה, אבל הפכה לסמל, זוהי הקיסרית אליזבת מאוסטריה – סיסי.

כמאה שנים אחר כך, בלב אחר של אירופה, בלונדון, נערה צעירה אחרת תינשא ליורש העצר ותישא על כתפיה חלום של אומה שלמה, זוהי הנסיכה דיאנה מוויילס. שתיים שהזמן והמרחק לא הפרידו בין הדמויות שהיו, לא באמת. שתי נשים, שבדרכן, שבו את לב ההמונים אך חיו חיים של בדידות, סבל, וחיפוש אחר חופש – בתוך כלוב זהב.

הדמיון בין שתיהן כמעט מצמרר:

כאשר טיילתי בוינה, ביקרתי במוזיאון של סיסי שבמתחם ארמון הופבורג, תוך כדי הסיור התוועדתי לסיפור חייה של הנסיכה סיסי,

 ואז זה היכה בי פתאום: סיפור חייה דומה הרי לסיפור חייה של הנסיכה דיאנה.

שתיהן נישאו צעירות, לשושלות עתיקות ומכובדות. שתיהן נאבקו על חייהן האישיים מול מוסדות של כוח, שתיהן הפכו לסמל נשי, חומל, מתמרד, חופשי. שתיהן היו יפות, מטופחות והפכו לאייקון אופנה, אך לשתיהן היה גם סוד כואב: גם סיסי, וגם דיאנה, סבלו מהפרעות אכילה – בתקופות שונות, אך ממניעים דומים: חוסר שליטה, לחצים חיצוניים, ופגיעות פנימית עמוקה.

ולמרבה הצער לשתיהן היה גם סוף טראגי:

• סיסי נרצחה על ידי מתנקש בשווייץ,

• ודיאנה – נהרגה בתאונת דרכים שעד היום מציתה קונספירציות.

אני אקח אתכן למסע מרתק בין שתי דמויות נשיות עוצמתיות, אשזור את קווי הדמיון ביניהן ואספר סיפור חייהן שמהדהד עד היום.

 "סיסי" – נסיכת בוואריה שהפכה לאגדה טראגית

אליזבת נולדה בשנת 1837 בבוואריה, הרחק מהחיים הנוקשים של האריסטוקרטיה. משחר ילדותה כונתה בשם "סיסי". כילדה, היא גדלה חופשייה, מוקפת טבע, סוסים ושירה. היא אהבה לטייל יחפה ביערות, לטפס על הרים ולברוח מכללים. מי היה מאמין שהילדה הפראית הזאת תהפוך לאחת הקיסריות המפורסמות ביותר באירופה?

היא פגשה את פרנץ יוזף, קיסר אוסטריה, כשהייתה רק בת 15, בביקור משפחתי רשמי. לפי הסיפורים, הקיסר, שהיה אמור להתארס להלנה אחותה הבכורה, התאהב דווקא באליזבת הצעירה והבלתי מתוחכמת, ולמרות התנגדות שתי האימהות, ב- 24/4/1854 התחתנו.

וכך בגיל 16 בלבד, הפכה סיסי לקיסרית.

תחילתו של המשבר:

ימיה הראשונים בארמון היו קשים מנשוא, ולא עברו שבועיים מאז הנישואין וסיסי החלה לכתוב שירי געגועים, את תחושת הבדידות היא ביטאה בשיריה:

"בתא הכלא אני כעת מקיצה,

הידיים הקשורות, פעם היו חופשיות.

את הכמיהה הגדלה לא ניתן להרוות,

והחופש הפנה פניו ממני.

היו שלום חדרים שקטים,

היי שלום טירה עתיקה.

החלומות הבוסריים על אהבה,

שוקטים מתחת למי האגם".

החצר הווינאית הייתה כל מה שהיא תיעבה: נוקשה, קרה ועמוסה בחוקים. מהר מאוד, החל לזרוע הקרע בין חלום הנסיכה לבין המציאות האכזרית. היא מצאה את עצמה לכודה תחת מבטיה הבוחנים של הארכידוכסית סופיה, חמותה, שלא חדלה להתערב בכל פרט מחייה. כל ניסיון למרוד או לנשום חופש נתקל בקיר של ציפיות ומוסכמות.

וכך היא כתבה ביומניה:

"הלב שלי נמשך למקום אחר,

למקום שבו לא אצטרך לשחק את המשחק הזה". 

האישה שהייתה רגילה לרכב באחו ולצחוק בקול, נאלצה לחיות על פי כללים קפדניים, כשהיא נדחפת לדמות שהייתה זרה לה לחלוטין.

"הייתי רק ילדה, הייתי רק חלק מהטבע,

ורק שם, תחת השמיים המוריקים, מצאתי שלווה."

הארכי דוכסית סופי - החמה המרשעת:

שנה לאחר שנשאו נולדה הבת הראשונה שנקראה סופיה, ושנה אחריה נולדה  הבת גיזלה. הארכי-דוכסית סופי, שהייתה דמות דומיננטית בארמון ולמעשה המושלת שמאחורי הקלעים, הפקיעה את שתי הבנות מאימן, אותה כינתה "אם מטופשת". החמה לקחה לידיה את חינוכן של הבנות. היא אף העניקה להן את שמותיהן, כשהיא קוראת לבת הבכורה על שמה. לסיסי לא הותר לטפל בהן והן נמסרו להשגחתן של מטפלות ומחנכות שבהן בחרה הארכי-דוכסית סופי.

את אכזבתה  מהחיים המלכותיים היא ביטאה באופן הבא:

"הכתר שוחק אותי, והחלום שלי היה רחוק מאוד,

אני לא יכולה להיות כל מה שאני רוצה להיות,

כי העולם דורש ממני להיות מישהי שאני לא."

האסון הראשון: מותה של הבת הבכורה

באביב 1857 קרה האסון הראשון. המשפחה יצאה למסע בהונגריה, המלכה סיסי התעקשה לקחת את הבנות למסע, למרות התנגדותה של חמותה. למרבה הצער בעת שהותם בבודפשט נדבקו הבנות בטיפוס הבטן, מלווה בחום גבוה ושלשולים. לאחר שעות של סבל, כלו כוחותיה של סופי הקטנה והיא נפטרה. ג'יזלה שרדה. סיסי האשימה את עצמה במותה של הבת, הרי רק בשל התעקשותה סופי חלתה ומתה. המחיר היה כל כך כבד וחמותה כמובן לא תרמה למצבה הנפשי. החמה האשימה אותה בכל הזדמנות במותה של סופי הקטנה. לאחר מותה של בתה, סופיה, סיסי שקעה באבל עמוק וסירבה לאכול במשך ימים. התנהגות זו חזרה על עצמה בתקופות מאוחרות יותר של מלנכוליה ודיכאון. שנה לאחר מכן היא ילדה בן בכור, יורש העצר רודולף . סוף סוף יש יורש עצר לקיסר היא חשבה שכעת הלחץ יפחת ושהיא תחזור לעצמה. אבל קרה בדיוק ההיפך, היא חוותה התמוטטות קשה ואחריה דיכאון עמוק שהביא לעוד התמוטטויות. היא הזניחה  את ג'יזלה ורודולף, לא יכלה לתפקד. לא כאם, לא כרעיה ובטח לא כאשת הקיסר. היא נסגרה  בחדרה ימים שלמים ולתקופות שרק התארכו עם הזמן. נטשה את כל חובותיה ויצאה למסעות ארוכים בניסיון לשכוח.

האסון השני: התאבדותו של בנה,  רודולף

השבר השני בחייה של סיסי היה כשבנה, יורש העצר רודולף שלח יד בנפשו, והתאבד בגיל 31 , ביחד עם אהובתו בת ה 16. הנסיך שהיה נשוי שלא באושר, התחנן לאביו שירשה לו להתגרש ולהינשא לאהובתו, ומשהדבר לא ניתן לו הוא בחור להתאבד עימה.

גם קודם חייתה בנפרד מבעלה, לרוב מחוץ לאוסטריה, במקומות שונים באירופה, באיי מדיירה ובוונציה. כעת הקימה לעצמה ארמון באי קורפו (קירקרה), וקראה לו "אכיליון", על שם סיפורו של אכילס, שבו זיהתה דמיון לבנה. הקיסר שמר על קשר מכתבים עמה, אך היא שבה לווינה רק לעיתים רחוקות. מראשית שנות ה 70 של המאה ה 19 נהייתה יותר רצינית ועצובה, והקדישה את עצמה למעשי צדקה וחסד.  היא הסתגרה עוד יותר, העניקה את תכשיטיה לבנותיה ולנכדותיה, לבשה שחורים ורכשה גם תכשיטים שחורים (מאבני ג'ט, פחם מאובן).

יותר ויותר מזמנה בילתה בים, על סיפון הספינה מיראמר (Miramar), מה שאיפשר לה להימנע מחיי החצר, מאירועים רשמיים ומאירוח מבקרים. היא שטה באוקיינוס האטלנטי, בים התיכון, ובייחוד סביב חופי יוון.

 האובססיה ליופי – שתיקה רועמת בגוף נשי

במאבק עיקש לשליטה על חייה, סיסי פיתחה אובססיה למראה החיצוני. שיערה הארוך, גזרתה הדקה ושגרת הטיפוח המחמירה הפכו לא רק לסמל של יופי, אלא גם למסכה שמאחוריה הסתתר כאב עמוק.

אחד המאפיינים הבולטים ביותר בסגנונה של אליזבת היה שיערה הארוך והמרשים.

היא טיפחה את שערה שארך וארך עד כי לקח למשרתות 4 שעות בכל בוקר רק כדי לסדרו. היא פיתחה סגנונות תסרוקת ייחודיים שהפכו לאופנתיים מאוד. למשל, ה"קורונה" - תסרוקת מורכבת של צמות מלופפות סביב הראש - הפכה לסמל מזוהה עמה ואומצה על ידי נשות האצולה ברחבי אירופה.

הרעבה עצמית – ביטוי לרצון להיעלם

אליזבת הייתה גבוהה במיוחד לתקופתה, גובהה היה 1.73 מטר. היקף המותניים של אליזבת נשאר קטן מאוד לאורך חייה, סביב 47-49.5 ס"מ. ניא תוארה כ"דקה כמעט בלתי אנושית". סיסי פיתחה פחד עז מנשים שמנות, ושידרה פחד זה לבתה הצעירה, אשר נבהלה כאשר פגשה לראשונה את המלכה ויקטוריה.

את רוב זמנה הקדישה לתרגילי התעמלות מפרכים על מנת לשמור על נעוריה וגזרתה. עד כדי כך הייתה מחויבת לקיום שגרת התרגילים עד שנהגה לקחת עימה את מכשירי ההתעמלות בנסיעותיה באוסטריה ובאירופה כולה. כשאלה לא הספיקו, היא גזרה על עצמה צומות ואכלה רק מאכלים מסוימים, לרוב נוזליים. אליזבת נהגה לאכול ארוחת ערב עם משפחתה, אך לאחר מות בתה, החלה להימנע מכך. אם כבר אכלה איתם, היא אכלה במהירות ובכמויות קטנות מאוד. כאשר משקלה איים לעלות על 50 ק"ג, היא נקטה ב"תרופת צום" או "תרופת רעב", שכללה צום כמעט מוחלט. בשר עורר בה לעיתים קרובות גועל, ולכן היא נהגה לשתות מיץ מבשר בקר חצי נא או להקפיד על דיאטה של חלב.  היא שמרה על משקלה סביב 50 ק"ג במשך רוב חייה באמצעות דיאטה קפדנית ופעילות גופנית מאומצת, שכללה התעמלות ורכיבה על סוסים.

בשנותיה האחרונות, אליזבת הפכה חסרת מנוחה ואובססיבית עוד יותר, כשהיא שוקלת את עצמה עד שלוש פעמים ביום. היא נהגה לעשות אמבטיות אדים תכופות כדי למנוע עלייה במשקל. בשנת 1894,  היא הגיעה לתת משקל חמור של 43.5 ק"ג.

היום כבר יודעים לקרוא לזה בשם – אנורקסיה נרבוזה. פרופ’ וולטר ונדרייקן, חקר את מסמכיה והצהיר שמדובר בתסמינים ברורים. אבל בזמנו? בזמנו סיסי הייתה אגדה. אייקון של יופי, של זוהר. אף אחד לא ראה את האישה הקטנה שבתוך הגוף הרזה, נאבקת בשדים של עצמה, וכל כך רוצה להיעלם . כלפי חוץ זכתה סיסי בהערצה ונחשבה לאשת המלוכה היפה בעולם.

מותה של מלכה – הולדתה של אגדה

 10 בספטמבר 1898, ג’נבה. הקיסרית אליזבת – סיסי – עמדה על הרציף, בדרכה לעוד מסע, לעוד רגע של חופש שהצליחה לגנוב מהחיים בחצר המלוכה. באותו זמן בדיוק, הסתובב בעיר אנרכיסט מתוסכל בשם לואיג'י לוצ'ני. הוא תכנן לרצוח נסיך – דוכס – אציל. אבל כשהיעד שלו ביטל את הביקור, הוא אמר לעצמו: "אם לא אציל אחד – יהיה אציל אחר."

כך, עם פצירה שהשחיז בעצמו – לא סכין, לא אקדח – רק פצירה ישנה מחוברת לעץ הסקה, הוא ארב לה ברחוב. וכשסיסי חלפה על פניו, עטופה בשמשייה, לבושה במחוך הצמוד, הוא ניגש, הציץ בה רגע – ווידא שזו אכן היא – ודקר אותה ישר בלב.

בהתחלה, היא לא הבינה מה קרה. אולי זו הייתה רק מכה? המחוך הסתיר את הפצע. היא עלתה לספינה, והספינה הפליגה, אבל אז – היא לחשה "מה קרה לי?" – ואיבדה את הכרתה.

החזירו אותה לחוף. ניסו להציל אותה. אבל ב-14:10 – לבה הפסיק לפעום.

ב-16:00 הגיעה הטלגרמה לקיסר פרנץ-יוזף. וכשהוא שמע את הבשורה – הוא לקה בשבץ. ולעולם לא התאושש.

”אף אחד לא יכול לדעת כמה אהבתי אותה,” נהג לומר שוב ושוב.

==========================================================

דיאנה – "נסיכה של העם" עם לב פועם של מהפכנית שקטה

הנסיכה דיאנה נולדה בשנת 1961 באנגליה, וגם דיאנה הייתה צעירה מאוד , בת 20, כשהפכה לרעיית יורש העצר הבריטי. הנסיכה עם החיוך הביישני והעיניים העצובות. מהרגע הראשון, הציבור הבריטי (והעולם כולו) התאהב בה. אך מאחורי קירות הארמון, הסיפור היה אחר – זוגיות קרה, מערכת חוקים נוקשה, ובדידות קשה שנשאה בגיל כה צעיר.

אבל דיאנה לא הייתה מוכנה להיכנע. היא הפכה את התפקיד שלה לפלטפורמה של חמלה. היא חיבקה חולי איידס, פגשה פליטים, התהלכה במוקשים. היא לא הייתה מלכה, אבל הייתה מלכה בליבם של מיליונים.

אירוסין שלא היו אמורים לקרות...

לפני שפגש את דיאנה, הנסיך צ'ארלס כבר היה בן 32 – והשעון תקתק. לחץ כבד מהמשפחה ומהציבור דרש ממנו להתחתן ולהתמסד. אחרי רומן קצר עם אחותה הגדולה של דיאנה, ליידי שרה ספנסר, הגיע תורה של האחות הצעירה, הביישנית – דיאנה.

רק 12 דייטים הספיקו כדי להוביל לאירוסין – דיאנה הייתה אז בת 19 בלבד. אבל עוד לפני שענדו טבעות, נחשפו הסדקים: בראיון הרשמי הראשון יחד, כשנשאלו האם הם מאוהבים, דיאנה חייכה ואמרה "כמובן".

צ'ארלס ענה בקרירות: "מה שזה לא יהיה להיות מאוהב" ("Whatever in love means").

בסרט התיעודי Diana: In Her Own Words אמרה הנסיכה: "זה טלטל אותי לגמרי, חשבתי לעצמי איזו תשובה מוזרה. זה ממש עשה לי טראומה".

 "בנישואין האלה היינו שלושה, אז זה היה קצת צפוף"

זה הציטוט הכי מפורסם שלה, מראיון ה-BBC המפורסם עם מרטין באשיר בשנת 1995.

כבר מתחילת הדרך, צילה של אישה אחרת ריחף מעל הזוג המלכותי: קמילה פרקר בולס, אהבת נעוריו של צ'ארלס, עימה יצא בתחילת שנות ה 70, הרבה לפני שנשא את דיאנה לאישה, ולאחר מכן כשחזר לחיל הים המלכותי הקשר התרחק. ב-1973 קמילה כבר התחתנה עם אחר. אבל אהבתם לא נעלמה והשניים ניהלו רומן ארוך ומתמשך.

לצ'רלס ולקמילה היו כינויים זה לזה: פרד וגלאדיס. כמה שבועות לפני חתונתו עם דיאנה, צ'ארלס העניק לקמילה צמיד עם ראשי התיבות הסודיים שלהם: G ו- F.

"ידעתי מראש על הקשר ביניהם. ניסיתי להתעלם, אבל זה הרג אותי לאט לאט."—

דיאנה הודתה שכבר לפני החתונה ידעה שצ'ארלס וקמילה שומרים על קשר קרוב מאוד,

היא שיתפה את אחיותיה שהיא לא רוצה לעבור את החתונה, אך הן עודדו אותה להמשיך, דיאנה נזכרה בהן ואמרה כי "מאוחר מדיי לצאת החוצה", בנוסף, דיאנה הייתה צריכה לשמור על הופעה מסוימת, וביטול החתונה יקיף את משפחת המלוכה בדרמה.

הבולימיה שהייתה זעקת נפשה

בדידות בארמון והנישואין הקרים הובילו את דיאנה למקומות אפלים.

שבועות בלבד לאחר חתונתה עם הנסיך צ'ארלס:

"הייתי כל כך מדוכאת, וניסיתי לחתוך את הוורידים שלי עם תער", סיפרה לביוגרף שלה ב-1991. "זה (הדם) ירד וירד וירד".

שדיאנה הייתה בהריון עם ויליאם, היא התמודדה עם דיכאון והרגישה שלא נשאר לה לאן לפנות. במאמץ למשוך את תשומת לבו של צ'רלס, דיאנה נזכרה שהיא "זרקה את עצמה במדרגות" בהריון. המלכה אליזבת הייתה זו שמצאה אותה, והמלכה "נחרדה לחלוטין" ממה שעשתה דיאנה. בנוסף, זה לא הספיק כדי לגרום לצ'רלס לשים לב.

דיאנה סבלה מהפרעות אכילה, שהחלו בשנותיה הראשונות בנישואין למלך צ'ארלס. כשצ'רלס תפס את מותניה של דיאנה והעיר הערה על משקלה, זה הוביל אותה לבולימיה. היא טענה שזה מרגיש כאילו היא משחררת את הלחץ שלה. היא ירדה ממותן 29 אינץ 'עד 23.5 אינץ' לפני יום חתונתה. כולם במשפחה ידעו על הבולימיה, וכולם "האשימו את הבולימיה כסיבה לכישלון הנישואין”, הסבירה דיאנה. היא הייתה מהדמויות הציבוריות הראשונות שדיברו בגלוי על הפרעת אכילה– על תחושות חוסר הערך, הבדידות והכאב שניסתה להטביע דרך שליטה באוכל. זו הייתה זעקה חרישית של נפש שנאבקה להרגיש נאהבת, להרגיש מספיקה.

היא תיארה זאת כתגובה לכאב הנפשי שחשבה שאסור לה לבטא בדרך אחרת:

"זו הייתה הדרך שלי לקרוא לעזרה," אמרה."לכאוב – אבל רק בפנים."

דיאנה חיה תחת זכוכית מגדלת. כל שינוי במשקלה זכה לכותרת, וכל תמונה נותחה. הלחץ להיות "הנסיכה המושלמת", יחד עם זוגיות מתפוררת ובדידות, דחפו אותה למעגל של אכילה כפייתית והקאות.

שאהבה אסורה נחשפת

בדצמבר 1992, לאחר שמועות רבות על בעיות בנישואין ובגידות, דיאנה וצ’רלס החליטו להיפרד.  בהודעה לתקשורת הובהר כי למרות הפרידה בין השניים, הם לא יתגרשו באופן רשמי . ב-1993, העולם כולו שמע את מה שדיאנה ידעה מזמן: שיחת טלפון אינטימית במיוחד בין צ'ארלס לקמילה דלפה החוצה. ביטויים מביכים כמו:

"אני רוצה להרגיש את כל גופך מלמעלה, מלמטה מבפנים ומבחוץ. אלוהים, היה קל יותר אם הייתי גר בתוך המכנסיים שלך או משהו". לאחר מכן הציע כי "הייתי יכול להיות הטמפון שלך", הדהדו בכותרות העיתונים – ואי אפשר היה להעמיד יותר פנים.

"אני לא אשחק את המשחק הזה".

דיאנה הבהירה שהיא לא מוכנה להעמיד פנים שהכול מושלם, בשונה ממה שמצופה מבני המלוכה, במיוחד כשהרגישה שבעלה אוהב אחרת.  צ'ארלס ודיאנה נפרדו ב-1992, אך הגירושין  קיבלו תוקף סופי רק באוגוסט 1996.

לא רק "נסיכת ויילס" – אלא נסיכת העם - מלכת הלבבות❤️

הנסיכה דיאנה זכתה להערצה ואהבה מצד העם, לא רק בשל העובדה שמצאה את עצמה גלגל שלישי בחיי הנישואים שלה עצמה, אלא גם בשל היותה אישה מלאת חמלה שפעלה למען מטרות צדקה רבות. בזמן שבני משפחת המלוכה נתפשו כקרים, מיושבים ובלתי נגישים, דיאנה נתפשה בת השגה, אישה בשר ודם שלא פחדה להתלכלך ולחשוף את עצמה.

כשנגעה בידו של חולה איידס בשנת 1987, בתקופה שבה האמינו שהאיידס עובר במגע יד, העולם עצר – וראה חמלה מנצחת פחד. ביל קלינטון אמר על זה:

"אם הנסיכה מוויילס יכולה להחזיק בידו של חולה איידס – מי יוכל לטעון שזה לא יאה לו?"

היא לא הסתפקה במחוות – היא פעלה. בינואר 1997 צעדה בשדה מוקשים באנגולה, עטויה קסדה ושכפ״ץ, ודרשה מהעולם

להתעורר: "המוקשים ממשיכים להרוג גם אחרי שהמלחמה נגמרת – בעיקר ילדים."

דיאנה מתה באוגוסט 1997. בדצמבר אותה שנה נחתם הסכם אוטווה, שאוסר על מוקשים. היא איננה – אבל ההד של מעשיה מהדהד עד היום. דיאנה  לא רק דיברה על חמלה. היא חיה אותה

"אני לא אישיות פוליטית, אני אישיות הומניטרית, תמיד הייתי ותמיד אהיה"- העידה על עצמה.

מהר מדי, מוקדם מדי: הסיפור שמאחורי מותה של דיאנה

הנסיכה דיאנה נהרגה ב-31 באוגוסט 1997, בהיותה בת 36 בלבד. דיאנה נהרגה בתאונת דרכים קטלנית במנהרת פונט ד'אלמה שבפריז. היא הייתה במכונית יחד עם בן זוגה דאז, דודי אל-פאייד, כאשר הנהג איבד שליטה על הרכב בזמן שניסה להתחמק מצלמי פפראצי שרדפו אחריהם. המכונית נסעה במהירות גבוהה והתנגשה בעמוד בטון בתוך המנהרה. דיאנה נפצעה אנושות ופונתה לבית חולים, אך שם נקבע מותה שעות ספורות לאחר מכן. מותה הטרגי של הנסיכה דיאנה לא רק הותיר אחריו חלל – אלא גם פתח לשאלות, ספקות ותיאוריות קונספירציה שליוו את שמה עד היום, יש שטענו כי ייתכן ומדובר במעשה מתוכנן של בית המלוכה הבריטי או שירותי הביון. למרות שאין ראיות חותכות שתומכות באף אחת מהתיאוריות הללו, הן ממשיכות להדהד – עדות לכוחו של מיתוס, לדמותה החידתית של דיאנה, ולצורך האנושי למצוא משמעות בטרגדיה שאין לה הסבר פשוט.